בין הרמבם לריה"ל - הרצאה 2

חזרה

שיטת הפילוסוף

מלך כוזר פונה לפילוסוף ושואל אותו. רבי יהודה מכניס את הפילוסוף לחיבורו מאחר ובתקופה שלהם הפילוסופים ודעותיהם היו חשובים מאוד. רצון=רצוי לשיטתו. אבל אין לבורא דברים רצויים כי זה יסתור את האינסופיות שלו. הפילוסוף משתמש במושג חפצים- מלשון דברים בהם האל חפץ, ולדבריו אין כאלה מאחר והוא אינסופי.

מכאן למדים, שלטענת הפילוסוף, החלום הינו חלום שווא- כי כאשר רוצים משהו, זה מראה על חיסרון, והבורא מושלם, ולא חסר לא דבר, לכן אין זה הגיוני שירצה משהו. ז"א שהחלום לא הגיוני.

תפיסתו של הפילוסוף שונה מזו של האל התנ"כי- הוא מתייחס לאל כ: 1) מושלם, שלם, אינו רוצה בדבר. 2) לא יודע את הפרטים כיוון שהוא משתנה- כי ברגע שהוא יודע משהו, זה אומר שלפני זה הוא לא ידע את זה, שוב- בסתירה לשלמותו. 3) הוא לא יודע על מעשיו של מלך כוזר- ולא על כוונותיו ומעשיו ותפילותיו.

לסיכום, האל של הפילוסוף הינו אל מופשא ומרוחק, סוג של אל פסיבי.

העברה=מטאפורה- כאשר אומרים שנברא ע"י אלוהים זה מטאפורה. הכוונה היא שלא אלוהים בכבודו ובעצמו ברא דבר מסויים, אלא שהוא סיבת היווצרותו. כמו שהשמש היא סיבת האור, כך האל הוא סיבת הכל.

לפי תפיסה זו - לא היה אדם ראשון. העולם היה קדמון, ז"א תמיד היה קיים. תמיד היו בני אדם ותמיד היה עולם. האל יודע את העיקרון של העולם.

יש סיבתיות בעולם.

העולם מחולק לאקלים: באמצע- העמים התרבותיים (ירושליים ) ובצפון ובדרום הכי גרועים. בני האדם גם כן מחולקים לפיכך. הפילוסוף הינו הכי נעלה מכל בני האדם, ויש לו תכונות שהם המעולות ביותר: לימוד ומוסר. (בעצם, שלמות מוסרית ואינטלקטואלית)

תכלית- סוף. אמצי בלי סוף.

השלם- אדם המשתמש בשכל הפועל.

על כדור הארץ- מין אישות רוחנית, האדם השלם מגיע לדבקות.

בשכל הפועל- אי אפשר להדבק לאלוהים. דבקות אינה אינטלקטואלית, האדם השלם הדבק בשכל הוא תמיד בסדר. הוא פועל תמיד ע"פ השכל ולכן אין הוא יכול לחטוא.

השכל הפועל- שכל בלי גוף. (מלאך). הוא הופך למשהו מופשט. רוחני ולנצח נצחים- בכלל שהוא לא חומרי הוא ניצחי. אין לו בלאי, מאחר ומתלכדים האדם והשכל- לא אכפת לו מכליון גופו ואיבריו, אפילו בחייו הופך לאישיות קדושה- מתלכד עם כל הפילוסופים של העבר, זהו האידיאל!

שתי הגישות שחשוב להבדיל בינהם זה דאיזם, ואתאיזם. אתאיזם זה חוסר אמונה באל, להבדיל מהפילוסוף, הרי הוא דאיסט. הכוונה שהוא מכיר בנוכחות האל, אך האל הוא פסיבי, ולא יכול להיות אכפת לו ממעשי בני האדם בעולמו.

הפילוסוף- בתשובתו לשאלה "מה רצוי אצל האל" ענה שהכוונה היא הדבר הרצוי.

הרצוי- הוא להגיע לאידיאל השכלי, ז"א להיות פילוסוף. צריך ללמוד, להתנהג ביושר, לא בשביל הזולת אלא בשביל עצמו (גישה אגוצנטרית). כך יהיה לך יותר כח ללמוד, ותוכל להגיע אל האידיאל.

את אתה מסתפק במועט- יש סיכוי שתלמד, וצריך להמשיך לשבח את האל לא בגלל שהוא צריך את זה , אלא בגלל שהוא ראוי לכך.

המעשים הרצוניים= לא חשוב הדת הספציפית, החלון הינו חסר משמעות. כל דת רצויה, אבל מה שבאמת חשוב זה הכוונה.

אם הוא יהיה פילוסוף טוב, אולי יהיה למלך חלום יותר הגיוני.

לסיכום: רבי יהודה הלוי חזר אל תשובת הפילוסוף שלשיטתו (האריסטוטלית) החלום הוא שיקרי. כדי להיות רצוי- צריך לפתח את השכל והמידות, להיות פילוסוף טוב, לא משנה מה הדת, ורק אז יש סיכוי שהחלומות יהפכו להגיוניים.

דרך אגב, הריה"ל מתאר את האמונה . האל הפילוסופי הוא מושלם, פסיבי, חסר רצון, וכו'.