הבדלים בין גרסאות בדף "דן פישגולד - סיכומים בספרות - ביאליק - זריתי לרוח אנחתי"

גרסה מ־10:09, 7 בספטמבר 2011

חזרה

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.

אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.

וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –

הכותרת

בכותרת מסתתרת תמונה מטאפורית, אימג', פיגורה. הפיגורה היא מעולם הצמחים - צמח מפזר בעזרת הרוח את האבקנים שלו כדי להתרבות. על התמונה הזאת מתאר הדובר את העולם שלו - אני מפזר את הכאב שלי סתם, בניגוד לפרח שמפזר את האבקנים שלו כדי להתעצם, להתרבות, להמשיך את הקיום שלו. אצל הפרח זה חיובי, אצלי זה שלילי. הרוח הופכת להיות ביטוי לסתמיות.

נושא השיר

הדובר מבטא כאב עמוק. הוא מבקש מישהו שיאזין לכאבו. הכאב נגרם בגלל אבדן כושר היצירה. המשורר איבד את ההשראה שלו, את היכולת שלו ליצור שירים.

הדובר נעזר בכמה תמונות פיגורטיביות כדי לבטא את כאבו:

בית א

הדובר מפזר את האנחות שלו לכל עבר (לרוח), משקה את החול בדמעות שלו, אבל בניגוד לפרח שהרוח והגשם מסייעים לו לצמוח, אצל הדובר המשורר לא קורה שום דבר. השיר הוא שיר ארספואטי. הדובר חש כאב, חויה לירית שאמורה להתרגם לשיר, אבל הוא חא מצליח ליצור יצירה. הוא פונה אל הרוח ומבקש ממנה למצוא את אחיו, מישהו שיאזין לכאבו. הפניה מעידה על כאב, על חוסר סיכוי להגשמה, על בדידות, כי הרוח היא שליח מופשט (כמו אלגברה). ודאי היא לא תוכל למלא את השליחות. האח הוא דמות כללית, אנונימית. כל הפניה לרוח מלכתחילה היא מטאפורית, בעצם הדובר מדבר לעצמו.