דן פישגולד - סיכומים בספרות - ביאליק - זריתי לרוח אנחתי

חזרה

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.

אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.

וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –

הכותרת

בכותרת מסתתרת תמונה מטאפורית, אימג', פיגורה. הפיגורה היא מעולם הצמחים - צמח מפזר בעזרת הרוח את האבקנים שלו כדי להתרבות. על התמונה הזאת מתאר הדובר את העולם שלו - אני מפזר את הכאב שלי סתם, בניגוד לפרח שמפזר את האבקנים שלו כדי להתעצם, להתרבות, להמשיך את הקיום שלו. אצל הפרח זה חיובי, אצלי זה שלילי. הרוח הופכת להיות ביטוי לסתמיות.

נושא השיר

הדובר מבטא כאב עמוק. הוא מבקש מישהו שיאזין לכאבו. הכאב נגרם בגלל אבדן כושר היצירה. המשורר איבד את ההשראה שלו, את היכולת שלו ליצור שירים.

הדובר נעזר בכמה תמונות פיגורטיביות כדי לבטא את כאבו:

בית א

הדובר מפזר את האנחות שלו לכל עבר (לרוח), משקה את החול בדמעות שלו, אבל בניגוד לפרח שהרוח והגשם מסייעים לו לצמוח, אצל הדובר המשורר לא קורה שום דבר. השיר הוא שיר ארספואטי. הדובר חש כאב, חויה לירית שאמורה להתרגם לשיר, אבל הוא חא מצליח ליצור יצירה. הוא פונה אל הרוח ומבקש ממנה למצוא את אחיו, מישהו שיאזין לכאבו. הפניה מעידה על כאב, על חוסר סיכוי להגשמה, על בדידות, כי הרוח היא שליח מופשט (כמו אלגברה). ודאי היא לא תוכל למלא את השליחות. האח הוא דמות כללית, אנונימית. כל הפניה לרוח מלכתחילה היא מטאפורית, בעצם הדובר מדבר לעצמו.

יש פה פניה מטאפורית לרוח (מונולוג פנימי). התפקיד של הרוח כאן הוא להניע את ה"הפריה" (במטאפורת הצמח) - היא מפזרת את האבקנים ורק כך תוכל להתרחש ההתרבות של הצמח.

הרוח לגבי הדובר צריכה למלא תפקיד מרכזי - שליח, אבל זה שליח מטאפורי, הוא בלתי אפשרי מכמה בחינות

• כי זו שליחות מטאפורית, הרוח לא שליח למטרות האלה
• השליחות היא כללית מדי - מי זה אותו "אחי" שנמצא איפשהו בעולם ויכול להבין את הדובר? הדובר עצמו לא יודע אז איך הרוח תדע?

הרוח מתפקדת בשתי משמעויות - רוח פיזית ורוח מנטלית הרמה של מדעי הרוח אוי אורלי. יכול להיות שהמובן השני קשור לנושא של יובש רוחני של הדובר - הוא לא מסוגל לכתוב שירה

הדובר שולח את הרוח קודם כל כדי למצוא את אחיו במובן של אדם קרוב שיכול להזדהות וגם כדי להגיד לו "אוד עשן הנני" - מטאפורה שנותנת ביטוי למצב הרגשי של הדובר - הוא גם כואב וגם לא מסוגל להפיק מעצמו יצירה וזו שליחות שנועדה לכשלון.

בית ב

הבית השני ממשיך את הדברים שהרוח אמורה לומר לאח. הקורא שומע את הדברים מפי הדובר, בעצם כל השיר הוא מונולוג פנימי של הדובר עם עצמו. הוא אמנם מכוון את הדברים לרוח, אבל רק ברמה המטאפורית. הנקודה החשובה היא שהשיר אינו מציע שום פתרון לבעיית הדובר.

בית ב מציג תמונה מטאפורית שלמה שמתחברת למטאפורה של "אוד עשן". אוד עשן זאת מטאפורה שמתארת את המצב של הדובר בהווה - "הנני". בבית ב הדובר מתאר את מצבו בעבר - "בי נבע מקור-אורה". מקור אורה זה מעיין נובע של אור. זה פעמיים מטאפורה - כי המעיין נובע בתוכו (זו מטאפורה בתוך מטאפורה! we have to go deeper!). המצב בהווה - וייבש נטפים נטפים . זה תיאור המצב בהווה דרך מטאפורת המעיין.

המחצית השניה של בית ב חוזרת על התמונה המטאפורית של המחצית הראשונה אבל בהבדל אחד - מקור אורה הופך לשלהבת והמלה נבע הופכת ליקדה

סיכום

בית ב מציג את כוח היצירה של הדובר בעבר ע"י מטאפורות מלאות עצמה - מקור אור, שלהבת. כוח היצירה פעל בו בחוזקה, נבע, יקד. היום נותרו רק שרידים - נטפים, רשפים... החזרה המרובעת בשורות 2,4 שהמשמעות שלהן דברים קטנים שמסמלים סיום, כדי להדגיש עד כמה מעט נותר מאותו כוח עצום

בית ג

המשך הדברים שהדובר אומר לרוח להגיד לאח והאח באופן כללי זה הנמען כמובן.

הדובר ממשיך את אותן תמונות מטאפוריות. כל הבית השלישי מתאר זמן הווה - ועתה. הוא מתאר את המצב של שלושת התמונות המטאפוריות בהווה:

• המעיין מדומה לפצע ("כמו") שותת ומטפטף לפעמים - זה פצע שלא החלים, שיוצא ממנו עדיין "דברים" אבל לא חיוביים, מעט חולה. יש זרזיף שמטפטף ומענה כמו פצע - זה לא טוב, זה לא כיף לדובר
• השלהבת היא רק אוד עשן במסתור. מגולל - הוא עטוף באפר ובדמים
• המטאפורה השלישית של צמח שמרתבה לא מופיעה ישירות בבית ג, אבל הקורא מבין שפעולת ההפריה, ההתרבות אינה קיימת עבור הדובר. הצמח מצליח לפזר את האבקנים, להשקות עם הגשם ולהתרבות, אבל האנחות של הדובר והדמעות שלו אינם הופכים לשירים ולכן הדובר מרגיש פצוע, חולה.

בסוף השיר הפצע מתחבר לדמעת עיני. שניהם יחד יוצרים קונוטציה לצירוף הכבול לזרות מלח על הפצעים שיושב בבסיס של השיר הזה

במקום פעולת הפריה יש פעולה אחרת - זריעת מלח על הפצעים - הדמעות שנופלות על האנחות זה כמו לזרות מלח על הפצעים.