בין הרמבם לריה"ל - הרצאה 6

מתוך Math-Wiki
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה

תודה רבה לרות ביר על הסיכום!

תקציר שיעור 5: בשיעור הקודם (עמוד 5 בחוברת) אמר החבר:" הרפה לי מעט..." אפילו הנשים שהן לא חשודות על בינה יתרה או על מעלה גדולה, היו מהן נביאות.

מתאר את השתלשלות העניין: מתחיל את הסיפור מהאדם הראשון בהתאם למסורת האדם הראשון היה המושלם באדם- לא היה לו שום פגם מבחינת התורשה והסביבה. נולד מושלם ובגיל המוצלח ביותר כבחור עם כל היכולות האפשריות והייתה לו התכונה המיוחדת שבאמצעותה אדם דבק באל. "וכבר נקרא אצלנו בן אלוהים"- אולי מציע אלטרנטיבה לצירוף נוצרי (הכיר את הברית החדשה) רוצה לומר מיהו בן אלוהים- בני האלוהים הדומים לאדם הראשון הם בני ישראל.

על האדם הראשון רשום "וילד בנים ובנות" (קין וההבל) מציע אינטרפטציה לסיבה שבגללה קין והבל רבו ולמה מנחת הבל התקבלה ושל קין לא. הסיבה היא בגלל שלהבל הייתה היכולת לתקשר עם האל. "בצלמו כדמותו"- שת נברא בצלם אלוהים כמו הבל ואחר כך השושלת נמשכת... אנוש ולאחר מכן נח (אלו החשובים וכל אלו הלא מוזכרים כמו חם ויפת, להם לא הייתה יכולת לתקשר עם האל). הקליפה- טפלה, פחות חשובה. לכל הבנים והבנות האחרים שנולדו לא הייתה את היכולת לתקשר עם אלוהים ולכן לא הוזכרו. מתוארת השושלת עד לנח.

כל אחד היה שלם באריכות הימים- רק אלה המוזכרים בתנ"ך זכו לחיים ארוכים.

תרח מוזכר כמי שלא דבק בו העניין האלוהי ובנוסף מוזכר שלפעמים העניין האלוהי דילג דורות מאדם ועד אברהם (20 דורות). בדרך מזכיר את שת אנוש, נח, שם, עבר, אברהם, יצחק ויעקב.

לנח היו 3 בנים: שם, חם ויפת.

חם- ירד לדרום

יפת- לצפון

שם- מרכז

במרכז של המרכז- ארץ ישראל "כנען".

המילה מסוגלת באה מהמילה סגולה, מיוחדת, הנבחרת.

"ובני יעקב כולם סגולה היו"- אצל בני יעקב לא נפסל אף אחד בניגוד לנח ולאחרים. 12 השבטים הם התחלה של עם ישראל. (במידה מסוימת רוצה להחזיר לנוצרים.

בעמוד 2 – הנוצרי רוצה לטעון ש-12 השליחים הם התחליף ל12- השבטים. בא החבר ואומר לו ש 12 השבטים הם היו הראויים). יוסף ואחיו הם הטובים- אין רמז לחטא מכירת יוסף. "יוסף ואחיו פרי שלם". "ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים" תרגום קפח: ( נגעלים=מרוחקים/דחויים)

עמוד 6- לפעמים הילדים דומים לסבא. רצסיבי ודומיננטי, יש קפיצות. מתאר את הכישרון לתקשר עם אלוהים כתכונה העוברת מדור לדור ולפעמים קופצת דורות כמו גנים. אומר שאצל תרח היה רצסיבי כמו גם אצל עשיו וישמעאל. כאן נוצרת בעיה- מדובר על יוצאי מצרים בהערצה כזאת, מה עם חטא העגל? משתמש בחטא העגל כדי לשנות את הגישה ומצמצם את גודלו.

מעשה העגל

חמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני. בהר סיני קיבלו את עשרת הדברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבינו להר, למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות העדות. בני ישראל החלו לספור ארבעים יום מיום הבטחתו של משה לשוב מן ההר אך לא לקחו בחשבון שמדובר בארבעים ימים שלמים, לא כולל היום בו עלה משה אל ההר. בני ישראל שחשבו כי משה מת פנו אל אהרן וביקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים אשר ילכו לפניהם. אהרן ביקשם לפרוק את נזמי נשיהם בניהם ובנותם, שמהם נוצר "עגל הזהב". אהרן הכריז כי "חג לד' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה, אך למחרת בבוקר קמו העם ועבדו את העגל.

הבעיה הייתה שמשה לא יורד לעם. יש חשש שהעגל בא במקום האל והיו שאמרו שזו עבודה זרה- אל מצרי . אומרים האספסוף אשם. משה העלה מארץ מצרים. אמר החבר: אנשים צריכים המחשה. כאן רומז "עד שאנו מתברכים בהם ובעפרם ובאבניהם.." לפי המיתוס יהודה לוי נרמס ליד הכותל. אומר שכולם עושים את זה ולא מסתייג. ממחישים קדושה באמצעות דברים מאוד פיזיים שרואים אותם ומרגישים אותם.

ויקבילוהו= ויכבדוהו. שרים על אהרון "קומה השם ויפוצו אויבך..." אהרון מייצג את האל.

הם ציפו למשהו מוחשי לא רק ללוחות אלא גם לאהרון שיהיה סביבם. " מבלי שיכחשו באלוהות..." אנחנו אומרים אלוהי השמים, מתפללים לשמיים. אצל יהודה הלוי הצורך בהמחשה חוזר והעובדה שזה לא חטא. מה שהיה רע זה שהם עשו את העגל ביוזמתם. מזכיר את התחלת הסיפור "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים" משמע צריך לעשות מה שהאל מבקש. מה שאהרון עשה רצה ליצור אינדיקציה מי ילך אחרי העגל ומי לא.

מצפונם= מה שהיה בתוכם. מה שצפון/נסתר.

עד שהיה בית המקדש הקימו במות שעליהם הקריבו קורבנות ולאחר הקמת בית המקדש חל איסור על הקרבת קורבנות על במות.

מנסה עד כמה שאפשר להפחית מחטא האל, העגל לא בא במקום אלוהים, הם פשוט עשו משהו מוחשי. בבית המקדש היו כרובים- מלאכים. האל מצווה לעשות כרובי ולכן זה מותר. אם האל מצווה לא לעשות עגל זה אסור. מנסה ככל האפשר לטהר את עם ישראל. ספר הגנה לדת המושפלת והבזויה וכנגד הטענות שעם ישראל הוא עם חוטא- מציג את עם ישראל כעם ל צדיקים, העגל לא היה חטא העגל היה בסך הכל המחשה שעשו אותה ללא ציווי אלוהי בניגוד לכרובים שהם המחשה בציווי אלוהי. זה לא הרעיון שהיה כל כך נורא אלא עשיית פעולה שהאל לא ציווה עליה- רק האל מצווה על המעשים הנכונים אי אפשר להגיע אליהם לבד. בנוסף יש ניסיון להתפלמס עם גישה נגד העם היהודי.

אמר הכוזרי: רוצה להדגיש את הרעיון המרכזי שהוא שלא מספיקה הכוונה אלא חשוב המעשה והמעשה הנכון הוא המעשה שהאל מצווה אותו. כעניין חלומו של מלך כוזר.

בהמשך נראה שבניגוד לרבי יהודה הלוי הרמב"ם לא מקל בנוגע לחטא העגל- טוען שרוב העם חטאו ועבדו אלילים ורק שבט לוי היה צדיק. המשכן עומד כאן נגד העגל- גם המשכן הוא סוג של המחשה. "רבותינו, והכל מדברי אלוהים עם משה..." מה שרוצה להגיד- חשיבות הציווי האלוהי המדויק- המעשה המדויק.

נעבור לנושא אחר- הבעיה של האוניברסליזם לעומת פרטיקוליזם. אחת הבעיות שהיו כלפי הדת היהודית היו שהיהדות היא דת פרטיקולטיבית- חלקית. בניגוד לדתות האחרות "וקורא כל האומות אל תורת ישראל" משמע הנצרות קוראת לכל העולם וכך גם מוחמד.

עמוד 7- אמר הכוזרי: אם הנביא היה אומר אני שליח לכל העולם ובעצם פחות מחצי העולם היה מקבל את שליחותו היה פגם בשליחותו. כלומר אם מוחמד קורא לכל העולם להאמין בקוראן ופחות מחצי מהעולם מאמין בו- יש פגם בשליחותו. זה שמשה פנה רק לעם ישראל ושדברו התגשם- מטרתו הייתה מצומצמת ולכן הצליח- בניגוד למוחמד שפנה לכל העולם ולכן כשל.

אמר החבר: "לא קרא משה.." התורה מופנית לעם ישראל ולקוראי עברית- הכתובת היא פרטיקולרית לעם ישראל.

אמר הכוזרי: האם לא היה יותר טוב שהתורה הייתה מופנית לכל?

היהודי עונה בשאלה: הלא היה יותר טוב שכל בני האדם היו עוסקים בעניין האלוהי, שיהיה כוללני?

אמר הכוזרי: הלא היה יותר טוב שגם כל בעלי החיים היו מדברים?

ראינו כמה התמודדויות עם הנושא שלפנינו. בעמוד 8 יש השלמה לכך בעניין הגרים.

לדת האסלאם נכנסים במילים. ברית המילה מדגיש את העניין הגנטי.

משפט המפתח" ועם כל זה לא ישתווה..." גר גם אם הוא מתגייר איננו שווה ערך ליהודי עצמו.

עמוד 20- תפיסת הרמב"ם- פנה אליו גר בשם עובדיה ושאל אותו אם יכול להגיד אלוהינו ואלוהי אבותינו. יש מחלוקת בנוגע לנושא זה. גר לכאורה מביא ביכורים ואינו קורא והיה מי שאמר מי שמביא ביכורים וקורא. הרמב"ם שהיה שונה לחלוטין מרבי יהודה הלוי- העמיד את הגר בדרגה הגבוהה מהיהודי.

לפי רבי יהודה הלוי- רק יהודי יכול להיות נביא

לפי הרמב"ם- עמוד 17- כל אחד יכול להיות נביא. גם מי שלא יהודי יכול להיות נביא. מראה שהיו נביאי שקר שהיו יהודים.